בחיים האמיתיים, בגלל מהירות האור, אנו מפתחים אור להעברת מידע.
בדיוק כמו שאנחנו בדרך כלל משתמשים בקול כדי לתקשר, אם אדם רוצה לדבר, הוא זקוק לתמיכה של רקמת איברי הקול. לדוגמה, הגרון שלנו הוא אחד מאיברי הקול החשובים ביותר, וכמובן, רקמת מיתרי הקול בתוך הגרון שלנו היא החשובה ביותר.
באופן דומה, אם אנחנו רוצים להשתמש באור כדי לעזור לנו לדבר, אנחנו צריכים גם איבר זוהר. מודול האור הוא כמו גרון, וניתן להשוות מכשיר זוהר לרקמת מיתרי הקול, הנקראת טוסה.
כמובן שתקשורת היא תהליך אינטראקטיבי, ולכן מלבד הדיבור לא מספיק אלא גם הכרחי להקשיב. בגוף האדם, יש לנו אוזניים שיעזרו לנו להקשיב. באופן דומה, בתקשורת אופטית, יש לנו מודולים שמקבלים אור. המכשירים שיכולים לקלוט אור תואמים לטימפנום שבתוך האוזן, שאנו קוראים לו רוזה. מכשיר שיכול גם לדבר וגם להקשיב נקרא בוסה.
עם זאת, בחיים האמיתיים, אילו צלילים אנו אנשים יכולים להשמיע, נקבע בעצם לאחר הלידה או לאחר תקופת שינוי הצליל. בדרך כלל, A לא יכול להשמיע את הצליל של B, ו-B לא מסוגל להשמיע את הצליל של A. הדבר נכון גם לגבי מודולים אופטיים. עבור מצב יחיד, מודול A אינו יכול לפלוט את אורך הגל של מודול B. הדבר נכון גם לגבי קליטה. עבור מצב יחיד, המודול האופטי אינו יכול להבחין. עליך לומר לו מי מדבר (באמצעות המודול המתאים לאורך הגל של האור) לפני שהוא יכול לקבל את המידע.
"מודול טיפשי כזה לא יכול לענות על צרכים פרקטיים, אז אנחנו יכולים לפצות על זה באמצעות מודול אופטי שניתן לחבר ולצאת בקלות. בשלב זה, המודול האופטי שווה ערך לשנאי קול, ואתה יכול להשמיע כל צליל (איזה אורך גל) שאתה רוצה שהוא יפלוט".